כל המאמרים במדור על הדרך

ככל שהאירוע קשה יותר האדם נתון לכוחות חזקים שמשפיעים עליו והוא יותר חסר בחירה לגבי עוצמת הטלטלה על ספסל בגן שעשועים ישבה אשה. פתאום היא

לפעמים אנשים שמאד מחוברים לעשיה שלהם, לסגנון התורה שלהם והיא נותנת להם המון משמעות או עזרה נפשית, מרגישים שהיא ההצלה היחידה שעשויה לעזור לכולם וחייבים

  בסיפור של הארץ שלנו, של העמדות כלפיה, השאלה אם אתה 'חלק מהסיפור' או חיצוני לו היא קריטית לפני כמה זמן ראיתי סדרת יוטיוב של

ככל שעולה הסטרס, ככל שעולה המצוקה והפחד, אי אפשר לטאטא את כל השוני העמוק הזה אל מתחת לשטיח האחדות. מצד שני אנחנו מבקשים אחדות כי

המתנחלים עלו לכותרות. מתנחלים שפגעו במג"ד צנחנים, מתנחלים שהכו אשה מבוגרת פעילת שמאל, מתנחלים שלא יזכו, לדבריה של שרת התחבורה, להשקעה בכבישים כי זה בזבוז

כאשר נולד לאדם ילד, גם אם ייוולדו עוד אחריו, הילד הראשון הפך אותו לאבא, לאמא, עד אליו הוא היה 'לא הורה', ועכשיו הוא 'כן הורה'

הייתי שמחה להשאיר מאחור מה שמבחינתי היה חוסר הבנה ביני לבין קוראים. דברים שכתבתי בטור לפני ראש השנה על 'סליחות של ספרדים' והעלו את חמתם

לפעמים אנשים מבקשים סליחה כי הם עצמם לא יכולים לשאת משהו ורוצים לנקות את המצפון שלהם, אבל לפעמים הם מנקים את המצפון שלהם קצת על

אין על דמעות ותחנונים. בסוף, יותר משמחה ומחיאות כפיים – זה מה שמיישר לי את הנפש המקומטת, הדמעות הן כמו מים שמכניסים למגהץ אדים איך

יום אחד הוא חזר הביתה וראה שני נערים בערך בני 17 יושבים אצלו בסלון מפצחים פיסטוקים ורואים טלוויזיה. "מי אתם?" הוא שאל, והם צחקו ואמרו