כל המאמרים במדור שעת מחנך

מאז פרסום הטור על הרווקות בשבוע שעבר, הוצפתי בעשרות שיחות: רווקות ורווקים שהציעו להיכנס ולעזור, לאחר מכן הורים, חברים ומי לא? נראה שהנושא נגע ונוגע

אין על הציבור שלנו. הסרוג. הדתי לאומי. בלי ציניות. באמת. לגמרי. ראשונים לכל דבר ערכי. מזקנים לחזית. נושמים אידיאלים. מתנדבים.  אין על הציבור שלנו. ודווקא

פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול התלמידים. לקחתי את הכיסוי לטלית

לפני כחודש, הוזמנתי לישיבה תיכונית לשבת וראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר זה, וראש הישיבה בירך אותם

שלושה נערים מצאו את מותם בחודש האחרון. גורמי המוות: חרם, שיימינג, התעללות חברתית ולחץ. אני מקבל לעמוד הפייסבוק שלי עשרות סיפורים קורעי לב, עצובים, כואבים,

את המכתב הבא קיבלתי בתחילת השבוע, והכותבת התניתה את פרסומו בשם בדוי עקב נסיבות מובנות. "היי אבינועם. ביום שלישי חברות מהכיתה של הילדה שלי נסעו

כשהייתי מחנך בתיכון, בטיול שנתי אחד, הגענו לאכסנייה באזור בית שאן. מראש סיכמנו עם מנהל חדר האוכל שנגיע בשעה שמונה בערב. עקב בלת"מים ועיכובים, בסופו

מי שהיה לאחרונה בהופעה של עמיר בניון, בוודאי הבחין בכך שהוא בחר לפתוח את ההופעה באחד מהשירים האלמותיים ביותר שלו: 'שמחות קטנות'. השיר, שכתב והלחין

איך שראיתי אותו לפני כמה שנים בישיבה התיכונית שלימדתי בה, הרגשתי שהפתיל שלי נשרף. שוב פעם התלמיד הזה נכנס לכיתה באיחור, בדיוק כשכבר הצלחתי לאסוף