כל המאמרים במדור שעת מחנך

שנה ראשונה בעבודה כמחנך כיתה ו', פז"ם של יתוש, וכנראה גם מורכבות אינטליגנטית של אמבה, רק בלי המוח – ואני עומד מול הכיתה החדשה שלי,

אחת מהתופעות היותר אומללות בעיניי מתרחשת בכל סוף שנה כאשר אלפי שמיניסטים נרגשים עושים את דרכם לעבר מסיבות הסיום של סוף שנה המכונות "נשף". זה

לא תאמינו, אבל כבר יש הורים שמתחילים לספור את הימים לאחור ושואלים את עצמם מתי יגיע אחד בספטמבר. מעבר לטרלול שנוטף מכל פינה במרחב האישי והציבורי שלנו,

כמו כל עם ישראל, גם אני צפיתי בתמונותיהם של הילדים המתוקים בני העדה הדרוזית שנרצחו בדם קר. כתב האישום: שיחקו במגרש כדורגל. בסופו של דבר,

קמתי בבוקר, וקראתי כמו כל עם ישראל בתדהמה ובלסת שמוטה את האייטם שכתב שי רינגל ב'מאקו': "האם ההייטק הישראלי עומד בפני עסקת ענק? ה'וול סטריט ג'ורנל' מדווח

חבר מהישיבה התיכונית ניגש אליי בין מנחה לערבית בשטיבלעך בקטמון. "נו מה", אמרתי לו, "החופש הגדול הגיע, הא?" הוא גלגל עיניים והשיב בייאוש: "כן אחי, מה

בואו תהיו כנים, ועם יד על הלב תענו על השאלה הבאה: מה הסיכוי שדווקא עכשיו תצליחו לכנס לסעודת שבת אחת תלמידים חילונים ודתיים, ושבסוף השבת

הייתי יכול פשוט לקצר ולכתוב לכם: לכו מהר, לכו עכשיו, מייד, ותראו את ההספד שכתבה ללי לבנה רס"ל במילואים סעדיה יעקב דרעי הי"ד, לוחם בגדוד 9203 

אחד הדברים שאני משתדל ללמד את הילדים והתלמידים שלי הוא קודם כל להגיד תודה, כי בואו, אף אחד לא חייב לכם כלום. מישהו עושה עבורכם