כל המאמרים במדור התוועדות עם מרדכי

בסוף הערב כשאני מקפל את הגיטרה ניגשת מישהי אלי לבמה, והלב שלי צונח. אין סיכוי שהייתי מספר את מה שסיפרתי אם הייתי מדמיין שהיא יושבת

זה לא עובד בלי לתת מקום, בלי לעשות משכן. בלי להאמין שבאמת האדם שבמחיצתי זקוק וראוי לכך יש איזה מקום ששם מתקבצים הרבה חבר'ה שיצאו

שיכור ושנורר, קבצן ואורח לרגע, יש בהם צעקה גלויה – "אני זר". ומה עם מי שאינו בכלל אלו, מי יישום לו פה ולנו אוזניים? הייתי

לא תמיד המסקנה הסופית תהיה להשאיר מישהו במחיצתנו, אבל אסור לנו למחוק את העמדה שמאפשרת לנו להאמין באמת ועד הסוף בכך שכל אחד ראוי ר'

זה לא יאומן, אם היו פותחים ראש של בן אדם ורואים איך מחשבה גררה ספקולציה שגררה איזה מתח ואז לחצים ואז עצבנות ואז הבת ניגשת

הבת הגדולה שלנו הגיחה לעולם במחסום כיסופים: ציר כל דקה, תור אדיר של רכבים שמחכים, ורופא צבאי אומר לי "אתם תחכו בדיוק כמו כולם" הוזמנתי

כשהגיעו חבריו למעמד גילוי המצבה חשכו עיניהם מהתואר "איש החסד" החקוק שם והמשפחה הזמינה איש מקצוע שמילא את המילים באופן שאי אפשר יהיה לראות את

הוזמנתי פעם להופיע מול סטודנטים למוסיקה, שזה אומר שאין לי הרבה מה לחדש להם בתחום, לזה הם פחות או יותר מקדישים את חייהם… אז כן

מה נשאר לבן אדם? אני מנסה לדמיין את כל מה שקרה לו וחושב אם היה לי עוד גרם של רצון לקום בבוקר…  מה קורה לי

  יש לנו לפעמים הנאה גדולה מ"לתקן" את כל העולם, אבל מה איתי? אני מסתכל גם פנימה? דורש מעצמי? כשאדם מגלה אמת מסויימת שלא היה