פרשת בלק מסתיימת באחד המשברים הקשים בתולדות עם ישראל במדבר. לאחר שכל ניסיונותיהם של בלק ובלעם לפגוע בישראל מבחוץ כשלו, הגיעה הפגיעה מבפנים. משבר ערכי
פרשתנו פותחת בגמולו של פנחס "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר, כ"ה, י"א). זאת לאחר מה שאירע בסוף הפרשה הקודמת, "והנה איש מבני ישראל
בדיחה יהודית ישנה מספרת על שני יהודים שישבו על ספסל באחד מגני מוסקבה בשנות השבעים. האחד קרא את ה"פראבדה", עיתון 'האמת', שופרו של השלטון הסובייטי,
לאחר שפנחס קינא קנאת ה' ועצר את המגפה, ה' הבטיח: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". בעל 'כתב סופר' מפרש שברית השלום נועדה לאזן
בלק, מלך מואב, מזמין את בלעם לקלל את ישראל. אלא שבכל פעם שהוא מבקש לקלל, יוצאות מפיו ברכות. בדרכו אל בלק, מתרחש אחד הסיפורים המפתיעים
אחד המסרים החשובים ביותר של פרשת בלק רלוונטי לימינו ולדורנו: לא להיבהל מהקללות, מהתחזיות השחורות ומהפרשנויות הרגעיות של המציאות, אלא להתבונן בתמונה הרחבה ולשאול מה
עד לשנת המהפך ב-1977, גיוס חרדים לצה"ל היה מציאות שכיחה וקיימת. הצבא קלט את בני היישוב הישן בירושלים, חסידים מחצרות שונות, בני המושבים החרדיים ובוגרי
מפני מה היו המואבים יראים? הרי לעם ישראל לא היה כל עניין לקחת מהם את ארצם ואף נאסר ללחום במואב, כפי שנאמר (דברים ב, ט):
על פי המקובל במסורת חז"ל, דמותו של בלעם נתפסת כדמות שלילית במיוחד ואף מרושעת. אף הודבק לו כינוי גנאי המלווה את שמו במקומות רבים בספרות
מזמן לא ראיתי הסכמה חוצת מחנות שכזו. מימין ומשמאל, תומכי ממשלה ומתנגדיה – כולם מסכימים שההסכם שחתם הנשיא טראמפ עם המשטר האיראני גרוע, מסוכן ולמעשה
