כל המאמרים במדור ויצא

פרשתנו היא הפרשה אשר בה מתהווה היסוד והשורש של ישראל כעם, היינו הולדת השבטים, רובם ככולם. רק בנימין ייוולד "בשבוע הבא", על גבול ארץ ישראל.

בפרשה הקודמת הסברתי את המשמעות הנצחית של ברכות יצחק ליעקב ועשו, משמעות שתלווה את צאצאיהם לאורך כל הדורות. יצחק טמן בתוך ברכת עשו תנאי משמעותי

המדרש מספר על אברהם אבינו כיצד הוא מגלה את הקב"ה. אחת מן התובנות הראשונות של אברהם עולות בזמן עבודתו כמוכר בבית הצלמים של תרח אביו.

על פי אחת מן הדעות בחז"ל, יעקב הגיע לחרן עוד לפני החלום, שהרי כבר נאמר בסוף הפרשה הקודמת- "וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם"

בתקופת המקרא היו מספר לשונות שולטים במרחב של הסהר הפורה, כמו האכדית ששימשה כלשון בינלאומית או המצרית. הלשון בה דיברו בני משפחת אברהם בהיותם בחרן

בסרט "מלאכים בשמי ברלין" מגיעים המלאכים הלבנים לארץ לא באמצעות כנפיהם אלא בטיסת בואינג 707. לא כן בפרשתנו. "המלאכים בשמי בית אל", אינם מרחפים, אלא

עמידתו של יעקב מול עשיו ומול לבן שונה בתכלית. לעשיו, אחיו מבטן ומלידה, הוא שולח מתנות, מתרפס, מתגונן, אך גם מנסה להתרחק ממנו ככל שניתן.

אין לך תמונה עגומה, מכמירת לב ועצובה יותר מזו, בה אדם בורח מפני אחיו הרודף אחריו להורגו- "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה

"קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", כתבה חנה סנש. היענות לקול ויציאה לדרך הם נקודות מוצא להתפתחות חדשה בחיים. כל אחד מאבותינו חווה אירוע

יש נטיה כזו, לפחד מהאופטימיות, להירתע מהאמונה בדברים מעודדים ומשמחים, מחשש שזוהי אשליה עצמית. אנשים רוצים להאמין שיש אלוקים, שיש משמעות, שיהיה טוב, אבל הם