כל המאמרים במדור ויצא

בתקופת המקרא היו מספר לשונות שולטים במרחב של הסהר הפורה, כמו האכדית ששימשה כלשון בינלאומית או המצרית. הלשון בה דיברו בני משפחת אברהם בהיותם בחרן

בסרט "מלאכים בשמי ברלין" מגיעים המלאכים הלבנים לארץ לא באמצעות כנפיהם אלא בטיסת בואינג 707. לא כן בפרשתנו. "המלאכים בשמי בית אל", אינם מרחפים, אלא

עמידתו של יעקב מול עשיו ומול לבן שונה בתכלית. לעשיו, אחיו מבטן ומלידה, הוא שולח מתנות, מתרפס, מתגונן, אך גם מנסה להתרחק ממנו ככל שניתן.

אין לך תמונה עגומה, מכמירת לב ועצובה יותר מזו, בה אדם בורח מפני אחיו הרודף אחריו להורגו- "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה

"קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", כתבה חנה סנש. היענות לקול ויציאה לדרך הם נקודות מוצא להתפתחות חדשה בחיים. כל אחד מאבותינו חווה אירוע

יש נטיה כזו, לפחד מהאופטימיות, להירתע מהאמונה בדברים מעודדים ומשמחים, מחשש שזוהי אשליה עצמית. אנשים רוצים להאמין שיש אלוקים, שיש משמעות, שיהיה טוב, אבל הם

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית, כ"ט, כ'). פרשת השבוע מציינת בפנינו חוויה פסיכולוגית מרתקת הקשורה בתפיסת הזמן: אהבתו

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן… ויגל את האבן מעל פי הבאר" (כט/י) במהלך חיי, בכל פעם שמישהו חילוני היה אומר לי: "טוב

לצאת וללכת לזכרה של תמר אריאל ז"ל/הרב פירון שי יש רגעים המקבלים את משמעותם בראיה רטרוספקטיבית. ערב סוכות, הגעתי הביתה ממשרד החינוך ממש סמוך לחג.