כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

במשך שנים הבטיחו לנו "מזרח תיכון חדש". הבטיחו גם יונה, עלה של זית, הבטיחו שלום בבית. אז הבטיחו (כמו שאמר ראש הממשלה המנוח לוי אשכול:

אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד

  לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של

לפי מסורת חז"ל, "מגילת הקינות", חיבור אֵיכָה על חורבן הבית הראשון, מיוחסת לירמיהו הנביא. זה אלפי שנים היא נקראת ונלמדת, ברשות היחיד וברשות הרבים, וכדברי

חילופי השלטון הצפויים בנשיאות ארה"ב, בחירת הרבנים הראשיים לישראל והדרישה להחליף את צמרת ההנהגה הישראלית, הפוליטית והצבאית, בעקבות מאורעות 7 באוקטובר – העלו פעם נוספת

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פסוק זה, מנבואתו של בלעם הרשע, מצוטט תדיר על ידי מדינאים וסתם יהודים, כביטוי לכך שלא ראוי לו

מעשה ביהודי שעלה לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה?" נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?".

"פרשת קרח יפה נדרשת". במילים אלה פותח רש"י את פירושו לפרשה, שמאז ועד היום, נשתברו עליה קולמוסין הרבה ונערמו על גבה תילי תילים של דרשות

פרשת המרגלים הותירה חותם טראומטי בל יימחה בתולדות העם היהודי. מעבר לאלפי ישראל שמתו במאורע הטראגי עצמו, כתוצאה מן הציווי הנורא של שליחת "יד איש

המטוטלת של פרשת 'בהעלותך' נעה בין שני קטבים המצויים במשפט בן ימינו, והמנוגדים זה לזה: מצד אחד, הרצון להבטיח חופש ביטוי, שהינו ערובה למשטר דמוקרטי