כך שוֹרֵר משורר התהילים (פרק כד): "לְדָוִד מִזְמוֹר, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה. מִי יַעֲלֶה בְהַר
המילים הפותחות את פרשת 'וילך', שתי תיבות בסך הכל, "וילך משה", חובקות בתוכן תובנות עמוקות. משה רבנו, אדון הנביאים, שליחו של הקב"ה להיות מושיעם של
המפגש המחודש עם פרשת השבוע מזמן לנו בכל שנה חוויה חדשה. פסוקים שנקראו על ידינו עשרות ואולי מאות פעמים בשנים עברו, מקבלים לעתים משמעות חדשה
כשהיה אחד מחבריי נרדם בשעת שיעורו של ראש ישיבת "הכותל", היה הרב ישעיהו הדרי ע"ה רומז בעדינות ליושב בצדו שיעיר אותו בעדינות. כשהלה היה מקיץ
"להצלחה אבות רבים; הכישלון הוא יתום". אמירה רווחת זו מוכחת במציאות מדי יום ביומו. כאשר מופיעה על במת ההיסטוריה הצלחה, בכל תחום שהוא, יש
הרבה קבוצות של בני אדם המתאגדים יחדיו יש בעולם. הגדרת חלקם כ"לְאוֹם" מתבססת בדרך כלל על כמה מאפיינים המשותפים לכולם: היסטוריה, תרבות, לשון, אורח חיים,
במשך שנים הבטיחו לנו "מזרח תיכון חדש". הבטיחו גם יונה, עלה של זית, הבטיחו שלום בבית. אז הבטיחו (כמו שאמר ראש הממשלה המנוח לוי אשכול:
אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד
לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של
לפי מסורת חז"ל, "מגילת הקינות", חיבור אֵיכָה על חורבן הבית הראשון, מיוחסת לירמיהו הנביא. זה אלפי שנים היא נקראת ונלמדת, ברשות היחיד וברשות הרבים, וכדברי
