"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים, א', א'). רש"י העיר ששמות
ימים מורכבים ומאתגרים עוברים על כולנו. רוחות מלחמה באוויר. מזרח התיכון רותח. עולם גועש. וגם חודש אב המתחיל בימים אלו, שממעטים בו גם ככה בשמחה,
"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". פסוק זה, שנאמר על ידי משה בשולי פרשת המרגלים, מפתיע, לא ברור ומעורר מחשבה.
"וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן, לֹא
פרשתנו מזהירה את הדיינים מחולשה בעת שיושבים בדין: "…לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקים…". החזקוני מסביר שיש כאן מעין הבטחה, שאין לדיין לחשוש מתגובה
בימי בין המצרים, ובמיוחד בשנה זו, נעים אנחנו בין נבואות החורבן לנבואות הנחמה והגאולה. בהפטרת השבוע שעבר קראנו על צניעותו של ירמיהו, שסבר כי הנבואה
סיירנו עם תלמידי הישיבה בקיבוץ בארי. עברנו בין בתים חרבים של חברי הקיבוץ שנרצחו ונחטפו, ושמענו סיפורי בלהות על המחדל בשמחת תורה. לצד הבתים השרופים,
פרשת 'דברים' מתחילה את נקודת הסיום בשליחותו של משה. אם נחזור אחורה לנקודת הפתיחה, הוא העלה טענות שונות מדוע אינו ראוי לתפקיד. אחת הטענות הייתה
לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של
לא תאמינו, אבל כבר יש הורים שמתחילים לספור את הימים לאחור ושואלים את עצמם מתי יגיע אחד בספטמבר. מעבר לטרלול שנוטף מכל פינה במרחב האישי והציבורי שלנו,
