כל המאמרים במדור כי תבוא

מבין אחד עשר הארורים, אנו מוצאים ארור אחד המצריך דקדוק בלשונו: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם" [דברים כז כו]. מה

הכניסה והיציאה, "כי תצא" ו"כי תבא", צמד-חמד הם, כשני תאומים סיאמיים, ההולכים תמיד בצוותא ולא ייפרדו לעולם. מסכת הברכות שבראש הפרשה, מפגישה אותנו פעם נוספת

התורה כותבת במפורש מדוע יבואו עלינו צרות- "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּֽל" (דברים כח, מז). מדהים! נדמה כי היהדות

כיצד צריך אדם להתמודד עם בעיות וצרות גדולות? נראה שקיימים בעניין זה הבדלי גישות בין טיפוסים אופטימיים לפסימיים. בפרשנותם של שניים מגדולי הפרשנים לפסוק אחד

הביכורים הם כקרבן והבאתם למקדש נתמכת בסיוע הכהנים כמקבלי הביכורים, כפי שהתורה קובעת: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו…". המילים "אשר יהיה

יונה, או חָמָמֶה, בשמה המקורי שהוענק לה בתימן, התייתמה מאִמה בגיל שש. מסע רגלי מפרך לארץ האבות, סכנת מוות שריחפה על אחיה הגדול ופרידה מחיים

במסגרת הברכות והקללות שהקב"ה מרעיף על עם ישראל, אם ישמעו בקול ה' לשמור ולעשות את כל מצוותיו או אם לאו, מופיעה הברכה: "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ"

אחת הקללות בפרשת התוכחה מתארת מפגש אפשרי עם עמים ותרבויות שיקומו עלינו כשלא נמלא אחר ייעודנו הראוי "ישא ד' עליך גוי מרחוק…גוי עז פנים אשר

בעל המאור ושמש רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין (1751 – 1823; תקי"א – תקפ"ג), הנודע בשמו, בעל ה"מאור ושמש" על שם ספרו, היה מתלמידיו של