כל המאמרים במדור פורים

הומור הוא כלי משמעותי מאוד וחלק בלתי נפרד מחיינו. משחר ההיסטוריה אנשים צחקו, ויש לזה עדויות כבר במקרא. אבל מאז 7 באוקטובר, חזרה לשגרה וגם

מכירת חיסול ברגע האחרון, החליטו בקואליציה שלא להעלות לדיון בוועדה ביום שלישי את "חוק הרבנים" ובמשמעות האמיתית שלו – חוק הג'ובים לרבנים, בעיקר 'מקורבים' לש"ס

חומש 'ויקרא' מכונה בפי חז"ל בשם 'תורת כהנים'. לכאורה הכינוי הולם את החומש ולו משום שרובו ככולו עוסק בענייני המקדש וקדשיו, קרבנות, ומצוות הכהונה. אלא,

בתוכנו נפגעים רבים. זה נכון לאורך ההיסטוריה כולה. תמיד ישנם אבלים, חולים, כואבים ודוויים בקהילה, ואף על פי כן נחגג פורים לאורך השנים כולן. אולם

כיצד אפשר לשמוח בפורים כשאנו מלאי כאב על החטופים, רואים לנגד עינינו את הפצועים, עטופים בענני דאגה לחיילינו ברצועת עזה, עדים לאלפי עקורים, ובליבנו חרדה

כשהייתי תלמיד בכיתה י', נכנס לכיתה אדם לא מוכר, טמיר, עם עמידה זקופה, זקן ומבט חודר: הוא הסתכל לנו בלבן של העיניים ושאל אותנו מי

כך כתבה לי ס': "שלום, שמי ס' ואני לומדת בבית ספר חרדי… אני חייבת לפרוק כאן, מפני שאין לי שום מענה אחר. הלימודים בבית הספר

מי שחושב שבעצם הלימוד הוא מתקן את המציאות ומרגיש פטור מלעסוק בתיקון ממשי ובכך לא נושא בעול – מפסיד את מטרת החיים וגורם לחילול ה'.

"זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם" [דברים כה' יז] לפי המסורת היה המן מזרע עמלק ולכן נקראת פרשת זכור בשבת שלפני פורים. הגמרא

אחד המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית הוא חוסר הביטחון. בהיותה בגלות, כבשה בין שבעים זאבים, חשה תמיד כנסת ישראל אי נוחות, היעדר יציבות וחוסר ביטחון