בצאת ישראל ממצרים ולאחר ההתעלות בשירת הים, החלה ההתדרדרות בהתנהגות עם ישראל, כאשר המחסור במים היווה את העילה לתלונות חוזרות ונשנות כלפי הקב"ה. במרה נמצא
לקראת צאתם ממצרים נצטוו בני ישראל לקחת שה לבית אבות שה לבית, לשחוט אותו, ולאכול אותו בחיפזון על מצות ומרורים. לכל הפעולות האלה הייתה משמעות
במכת הכינים נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ח'). הכינים
ליד הסנה הבוער משה נתבקש להיות שליח ה' להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא ביקש להשתחרר מהשליחות. הקב"ה לא הרפה ממנו והבטיח לו: "וְעַתָּה לֵךְ
תיאור הכיתוב על הלוחות שמשה קיבל מהקב"ה בהר סיני הוא: "שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱ-לֹהִים" (שמות לא'). נשאלת השאלה: איך ניתן לתאר
מאז חורבן בית המקדש, התפילות באות במקום הקטורת והקרבנות, לכן התקינו חז"ל לומר את פרשת הקטורת, ואת הברייתא "פיטום הקטורת" כחלק מתפילות שחרית ומנחה. בפרשת
בין הקטע המתאר את חומרי הגלם שיש לקחת לצורכי בניית המשכן לבין הקטע המתאר את הכנת כלי המשכן, מופיע פסוק התלוש מהנושא הנדון: "וְעָשׂוּ לִי
הקב"ה הבטיח לבני ישראל לעזור להם בכיבוש הארץ, אך התנה תנאי: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד
גניבה, היא מצוות לא תעשה מהתורה, של לקיחת חפץ בחשאי, ללא ידיעת הבעלים, ונלמדת מהפסוק: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט')
אחת המצוות הראשונות שנצטוו בני ישראל בצאתם ממצרים היא: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה",
