"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב–מג). התורה מצווה לשבת בסוכה, אך
חז"ל מתארים את המפגש המרגש בין יעקב ליוסף לאחר עשרים ושתיים שנות פרידה: יוסף נופל על צוואר אביו ובוכה, ואילו יעקב, כפי שמביא רש"י, קורא
המחשבה האתיופית, כמו המחשבה המקראית, מאופיינת בחשיבה כאוטית יותר מאשר בחשיבה לינארית. היא מלמדת אותנו שבמקום להתמקד במציאות נכון יותר לקבלה, ולהתמקד בתקווה שעוזרת
המפגש בין יהדות אתיופיה לבין היהדות הרבנית אינו רק מפגש בין מנהגים שונים, אלא בין שתי תודעות דתיות שהתפתחו מתוך אותו סיפור יהודי והעניקו משקל
בשנת 1982 עליתי לישראל במסגרת "מבצע אחים", המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן. אנשי המוסד ולוחמי חיל הים הגיעו אלינו בחשכת הלילה, העלו אותנו
שאלה שקיבלתי בעקבות הטור הקודם. "כתבת שהיולדת שהתה 40/80 יום ב'בית היולדות', והדבר מוזר לגמרי. הרי בפרשת תזריע איסור יחסי אישות אחרי לידה היה רק
אחד הזיכרונות החזקים שנותרו בי מילדותי בכפר באתיופיה הוא זיכרון התפילה. ב"יצולות בית" או "מסגיד" (בית כנסת) לא היו כיסאות; לא ישבנו, עמדנו. אני זוכר
בטור הקודם עסקנו בשאלה שעלתה בבית המדרש בקריה האקדמית אונו, כאשר אחד הקסים שאל בחיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית הכנסת – כיסא של אליהו
בלימוד האחרון שלנו בבית המדרש, בקריה האקדמית אונו, שאל אחד הקסים בגיחוך ובחצי חיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית כנסת כיסא של אליהו הנביא?" השאלה
אנו חיים בתקופה שבה נדמה כי קדושת המילים הולכת ונשחקת. המילים גדולות, אך לא תמיד עומדות במבחן המציאות. די להביט סביבנו. אנו שומעים שוב ושוב
