בספרו "איזו מדינה", מביא יורם טהרלב ציטוט מעיתון "הצבי" משנת 1887: "אִישׁ לֹא יָדַע לְנָכוֹן מַה כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, וְעַל מָה וְלָמָּה מְאַסְּפִים אוֹתָם. הַשַּׁמָּשִׁים
לפני שנים אחדות, עוד בהיותי תלמיד בישיבת הר עציון, טסתי לראשונה לארצות הברית. זו הייתה נסיעה מעצבת. הגעתי לשם תמים וגם כיום, איני מתבייש לומר
זוג תיירים משווייץ הגיעו לביקור בישראל. כשעברו ליד בית יהודי וראו את המזוזה, שאלו בסקרנות: "מה זה הדבר הקטן שעל המשקוף?" ענו להם: "זו מזוזה
מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא פרק כ"ז בתהילים. נהוג לקרוא אותו מדי יום מתחילת חודש אלול ועד יום הושענא רבה. ברוב קהילות ישראל נוהגים
כמי שגדל כילד בכפר באתיופיה, ימי החג נחוו באווירה חגיגית, עטופה שמחה. החג נחוג במאור, בשירה ובריקודים, ותפילות המבוגרים נמשכו כל הלילה. מי שלא ראה
התורה מצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). מייד מתעוררת שאלה: כיצד
ראש השנה הוא זמן של חשבון נפש. לא רק אישי, אלא גם קהילתי ולאומי: אלו הרגלים נשמור ואלו עלולים להוביל אותנו לאבדון. ההרגל הוא כוח
ההרגל הוא אולי הכוח הגדול ביותר בחיי אדם וחברה, אך גם אתגר מסוכן. אנו נוטים לדבוק בו משום שהוא מגלם ערך, אמונה וניסיון היסטורי שהחזיקו
"בחזית המסגד הגדול עמדו ארבעה מקבצי נדבות. אדם אחד יצא מן המסגד ונתן להם נדבה. 'קחו את המטבע הזה וקנו לכם מה שתרצו', אמר להם
תמיד עמדתי משתומם לנוכח עוצמתה של אמי – אישה חרוצה, מלאת הומור וחכמת חיים. היא האמינה שלחייה יש משמעות עצמית, מלאה בגאווה ובצניעות. למרות הקשיים,
