חוקר קרוב, קולגה לעבודה בקריה האקדמית אונו, אמר לי לאחרונה משהו שלא עזב אותי. הוא אמר: "תקשיב, הופתעתי מאוד לראות שאחרי הרצח המזעזע והאלימות שראינו
בעקבות המלחמה, העלון החשוב והמבוקש הזה לא יצא במתכונתו הרגילה בבתי כנסת רבים. גם אני נאלצתי להפסיק לכתוב לתקופה. אני מבקש להודות מעומק הלב לכל
באחד ממאמריי כתבתי כי יש להיזהר מלהפוך את חג הסיגד ל"חג האינג'רה" בלבד, כלומר לרוקן אותו ממשמעותו העמוקה ולהעמידו על ממד פולקלוריסטי חיצוני בלבד. חשש
בטורים האחרונים עסקנו בהבחנה שבין זיהוי לזהות. זיהוי הוא לרוב חיצוני: צבע עור, סגנון לבוש, סממנים חברתיים. זהות, לעומתו, היא עולמו הפנימי של האדם אמונותיו,
פורים הוא חג מבלבל ומסקרן כאחד. מצוות היום שתייה עד דלא ידע, משתה ושמחה, ומחיית המן בקריאת המגילה משדרים לכאורה שחרור, פריצת גבולות ושמחה ללא
לפני שבוע שיתפתי במקרה שבו אם שמעה מהבת שלה שקראו לה “כושית”, והדבר פגע מאוד גם באם וגם בבת. השאלה שעלתה הייתה מעשית ורגשית כאחד:
בעקבות שלושת הטורים האחרונים שפרסמתי בנושא "איסור נגיעה", קיבלתי תגובה מרב יקר, שחזרה על עצמה גם בשיחות נוספות. ההערה נגעה לביטוי הרווח "שומר נגיעה", וההצעה
בשבוע שעבר סיימנו עם השאלה כיצד עניין זוטר ולכאורה לא הלכתי, כמו שאלת איסור נגיעה, הופך לשאלה שמקבלת מעמד של ״ייהרג ואל יעבור״. לחיצת יד
בשבוע שעבר עסקנו בסוגיית "איסור נגיעה״, ואמרתי שאינני שומר נגיעה אלא נגיעה שומר. לא שיערתי עד כמה הנושא הזה מעסיק רבים, מזוויות שונות ולעיתים אף
השבוע הוזמנתי לשירות מילואים. במהלכו פגשתי חיילים וחיילות שלא ראיתי זמן רב. המפגש היה מרגש: שמחנו זה בזה. מתוך המפגש עלתה שאלה ישירה: האם אני
