כל המאמרים במדור ככה נהגו היהודים באתיופיה

שבת פרשת בשלח ידועה כשבת שירה (וגם שביעי של פסח) על פי מסורת חז"ל, ארעה קריעת ים סוף, אם כי נצטוו על קיומו עוד בטרם

  אפיקורס מושבע נשא פעם נאום תעמולה לרעיון האתאיזם. במילים חוצבות להבות הוכיח את איוולתה של האמונה בא-לוהים. "גבירותי ורבותיי", הרים את קולו, כולו אש

    פרשת וארא פותחת: “וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא

  "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". מה משמעות ברכה זאת? לאחר טיול

    באחד מרגעי השיא של פרשתנו מתואר המפגש בין יעקב ליוסף לאחר 22 שנה של פרידה ונתק, בכי וגעגועים, לאחר שיעקב חשב שיוסף בנו

  שואל וכותב אריה בן גוריון מקיבוץ בית השיטה- "מה הותירה המסורת ממלחמות החשמונאים? לא סמלי גבורה, ולא אביזרי מלחמה, אלא נר". במבט ראשוני נראה

באוגוסט 1943, בעיצומה של השואה, פנו מנהיגים יהודים מאתיופיה לקיסר היילה סלאסי, קיסר אתיופיה, בהצעה נועזת. הם ביקשו ממנו לעזור ליהודים באירופה להימלט לאתיופיה ולסייע