בעת שליוויתי תיירים באתיופיה, הבנתי שיש מהם העוברים לא רק מסע גיאוגרפי, אלא גם מסע רוחני־אישי ויציאה מסוימת מ"בית הכלא התודעתי", כפי שד"ר חיים פרי
בחג הסיגד האחרון זכיתי לעבור חוויה רוחנית עמוקה, שחידדה עבורי את משמעותו של החג ואת משמעותה של השליחות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו בתוך
השנה, חג הסיגד מגיע אלינו לאחר שנתיים קשות במיוחד שנים של כאב ואובדן, אך גם של רגעים נעלים של תקווה וניצחון. רק לאחרונה חווינו את
לא רבים יודעים זאת, אך לחג הסיגד המוכר יש שם נוסף: "חג מהללה". בעוד השם סיגד מבטא סגידה, הכנעה וצניעות תנועה של השפלה כלפי מטה,
בספרו "איזו מדינה", מביא יורם טהרלב ציטוט מעיתון "הצבי" משנת 1887: "אִישׁ לֹא יָדַע לְנָכוֹן מַה כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, וְעַל מָה וְלָמָּה מְאַסְּפִים אוֹתָם. הַשַּׁמָּשִׁים
לפני שנים אחדות, עוד בהיותי תלמיד בישיבת הר עציון, טסתי לראשונה לארצות הברית. זו הייתה נסיעה מעצבת. הגעתי לשם תמים וגם כיום, איני מתבייש לומר
זוג תיירים משווייץ הגיעו לביקור בישראל. כשעברו ליד בית יהודי וראו את המזוזה, שאלו בסקרנות: "מה זה הדבר הקטן שעל המשקוף?" ענו להם: "זו מזוזה
מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" הוא פרק כ"ז בתהילים. נהוג לקרוא אותו מדי יום מתחילת חודש אלול ועד יום הושענא רבה. ברוב קהילות ישראל נוהגים
כמי שגדל כילד בכפר באתיופיה, ימי החג נחוו באווירה חגיגית, עטופה שמחה. החג נחוג במאור, בשירה ובריקודים, ותפילות המבוגרים נמשכו כל הלילה. מי שלא ראה
התורה מצווה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה, מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד). מייד מתעוררת שאלה: כיצד
