מלאכת החינוך מאתגרת. יש בה רגעים גדולים של נחת ושמחה, בצד רגעים וימים קשים של תסכול, כאב ועוגמת נפש. בדרך הטבע ובאופן פשוט, כל הורה
נתפלל שגם נשכיל לזכות להתברך כולנו במילה, במידה, בערך, ובמצב הנפשי והאמוני הזה של "כֹּל" חז"ל, שהכירו את נפש האדם, את רצונותיו ושאיפותיו, את מאווייו
אברהם אבינו מלמדנו גם איך עושים 'הכנסת אורחים'- בזריזות, בחשק, בשמחה, בהתלהבות, מתוך אהבת אדם ונתינה אין סופית אוהלו של האדם הוא מבצרו, ופתַח הָאֹהֶל
אברהם מתגלה במלוא רגישותו לערך פדיון השבויים, ואולי זה המקור לרגישות ולאכפתיות הזו שלנו עד עצם היום הזה הרגישות היהודית לחיי אדם בכלל, ולחיי השבויים
בכל אחד מאיתנו יש משהו מנח. העולם מסביב סוער, המציאות רוגשת וגועשת, הארץ מלאה חמס, השחיתות גואה, ונח? הוא נכנס אל התיבה, סוגר את הדלת
האתגר הגדול הניצב לפנינו בדור הזה, במשמרת שלנו, הוא לחבר את דור הרשתות החברתיות והטלפונים החכמים לדורות עבר לכל דור האתגרים שלו בהתאם למציאות הסובבת
העם היהודי הצטיין ביכולתו המופלאה לשמר את השירה הזו, את התורה, להעבירה מדור לדור בסופו של דבר- המבחן הוא מבחן התוצאה. היו ויש בעולם במשך
הזמן ראוי להתחדשות ולהתרעננות, לאופטימיות ולתקווה, לתפילה ולאמונה שבע"ה גם מהמציאות הזו נצא מחוזקים יותר בנאום הסיכום של משה רבנו, ערב הסתלקותו מהעולם, ולפני כניסתם
כיצד מספרים סיפור היסטורי? כשהיינו בצבא, הפגישו אותנו במסגרת סדרות חינוך כאלו ואחרות עם דמויות שהשתתפו במלחמות ובקרבות, ואלו סיפרו לנו בגוף ראשון את סיפור
הרבה פשעים, עוולות ושחיתויות התרחשו בעולם לא רק בגלל אלו שביצעו אותם, אלא גם בגלל אלו שראו- והתעלמו. כנראה שיש בנפש האדם איזה מנגנון הדחקה
