כל המאמרים במדור זווית אישית

ישנו פתגם עממי האומר – 'אל תחפש את הדרך אל האושר, אלא תהנה מהאושר שבדרך'. מרבית בני האדם על פני כדור הארץ מחפשים את הדרך

ידעה התורה את נפש האדם, תאוותיו וחולשותיו מאז ועד עתה המשפט החותם את עשרת הדיברות אותן נקרא השבת פרשת 'ואתחנן', פוגע בבטן הרכה של החברה

כאשר אדם או עם נמצאים במצב נפשי של נרגנות, המציאות כולה מתעוותת בעיניהם עם ומנהיגיו נבחנים בתקופות משבר ובימי מצוקה. אחת מהתקופות הללו הייתה במדבר,

'מסע הכומתה', או אם תרצו- 'הגיבושון' של העם היהודי הצעיר שנוצר רק לפני עשרות שנים, מגיע אל סיומו לאחר ארבעים שנה במדבר. בתקופה הזו עבר

תקרית חברתית וערכית חמורה מתרחשת ממש לפני הכניסה לארץ ישראל. בעוד כל השבטים נערכים פיזית ונפשית לכניסה לארץ, שתכלול ככל הנראה מלחמה, ואחריה תהליך ארוך

המילה המתארת בתנ"ך את האויבים היא מילה מיוחדת ורבת משמעות- 'צֹרְרִים'. כך גם הפעולה הנדרשת לעשות מולם- 'צָרוֹר'. בפרשת השבוע, ערב הכניסה לארץ ולקראת הסכנות

אחת השיטות הידועות של מנהיגים, בעיקר דיקטטורים, להסיט את תשומת לב העם שלהם מהבעיות האמיתיות, היא לייצר או לחפש איזה גורם אחר כל שהוא- עם

אותן שאלות מהותיות שריחפו אז, בכניסה לארץ– מאתגרות אותנו גם בימינו אנו לאחר מאות שנות גלות ועבדות במצרים, ועוד ארבעים שנה במדבר, מגיע סוף סוף

כל התלמוד מלא במחלוקות שיצרו ביחד את אדני הערכים, התרבות, המסורת והזהות היהודית כמו מערכות מכ"ם שמשתבשות, ומשבשות את כל התדרים והתפקודים שלהן, כך גם

בשעות משבר העם זקוק למנהיגות שתציב בפניו רוח אחרת- רוח של חזון ותקווה משבר קשה פוקד את העם במדבר לאחר שובם של המרגלים מהסיור המקדים