כל המאמרים במדור הלכה מסביב לשולחן

טענו ברשימה הקודמת שסגנונו של השולחן ערוך ותוכנו מקשים מאד על תפיסתו כספר הלכה קאנוני. מהי, אם כן, תכליתו של הספר, שהפך היום למקור הפסיקה

ברשימות הקודמות ניסינו להראות כי ר' יוסף קארו לא התכוון לכך שספרו 'שולחן ערוך' ייהפך לקאנון הלכתי, כפי שרבים מתייחסים אליו כיום. כוונתו בחיבור זה

ברשימה האחרונה בנושא ה'שולחן ערוך' אני מבקש לעבור מדיון באופייה של ההלכה המובאת בספר לדיון בצורה שלה. כדי לעמוד על כך, נשווה חיבור זה לחיבורו

מצאנו ברשימה הקודמת עדות לקיומם של שלושה נרות נוספים שהיו מדליקים מלבד נרות החנוכה. נר אחד היו מדליקים בשעת הסכנה בבית, במקום מרוחק מהנרות, כדי

מקובל לומר שהסמכות ההלכתית האחרונה בהיסטוריה אליה אנו מחויבים הוא ה'שולחן ערוך' (כולל השגות הרמ"א לאשכנזים). תפוצתו ברוב קהילות ישראל וקבלתו במקומות רבים עוד בימיו,

אדם יכול להיות מומחה גדול בהלכה, ובה בעת להיות רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. הרמב"ן קרא לכך 'נבל ברשות התורה'. נבל זה שומר את כל

"דבר ה' זו הלכה". ארבע מלים אלו, מן התלמוד הבבלי במסכת שבת (קלח, ע"ב), מנסחות באופן קצר וחד את התודעה הבסיסית ביותר של האדם שומר

אני מבקש לעצור למספר שבועות את העיסוק ההלכתי בסוגיות שונות לטובת עיסוק בעולמה של פסיקת ההלכה. הסיבה לכך כפולה: הסיבה הראשונה היא שמפעם לפעם דבריי

ברשימה הקודמת טענו שאיסור אמירת שקר הוא יותר מוסרי מאשר הלכתי. דהיינו, מדובר באיסור שנוגע לדפוס התנהגות מסוים ולאישיות מסוימת שאדם מפתח, ולא רק למילים

האם מותר לשקר? ודאי שאף אדם מוסרי לא היה עונה על שאלה זו בחיוב. שקר הינו דבר פסול, אשר ממוטט את הבסיס לכל חברה בריאה