זכינו בשבוע שעבר להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו. היות שאנחנו משפחה מעורבת (אני אשכנזי ואשתי תוניסאית) המתגוררת בקהילה מעורבת, חיברתי נוסח משולב אשכנזי-ספרדי
כידוע, סדר 'קבלת שבת' איננו חלק אורגני מתפילת השבת. במקורות ההלכתיים, תפילת שבת נפתחת כבכל יום, בקריאת שמע וברכותיה, ולאחריה תפילת עמידה. מקור המזמורים הנאמרים
מעבר לזמנים הקצובים של התפילות, תקנו חכמים לברך ברכות שונות בתגובה למקרים שונים בחיים. חלק מהן נאמרות בעקבות מפגש עם אירועי טבע מיוחדים, חלקן נאמרות
ברכת 'שלא עשני אישה' היא אחד מהאתגרים הרגישים העומדים בפתחה של היהדות בעידן המודרני. בניגוד לסוגיות אחרות הנוגעות לשאלת מעמדה של האישה, כאן אנו נוגעים
ברשימה הקודמת ראינו שכיום, עקב היחלשות הגוף ביחס לימים עברו, אין לחייב נשים לצום את הצומות הקלים כל כ"ד חודש שאחרי הלידה, ואף אין עניין
היהודי הראשון שהגיע לעמדה של הנהגה מדינית-כלכלית, יוסף, הצטיין בהבנה כיצד יש לנהל משברים, אך גם התבלט בדרך הערכית-מוסרית שבה ניהל את ענייני מצרים. יוסף
ההלכה הקלה מאד בדינם של הצומות הקטנים (ג' בתשרי, עשרה בטבת, י"ז בתמוז; וכל שכן תענית אסתר) ביחס לתשעה באב. לא רק שהתענית מתחילה מן
על פי התלמוד, מנהגנו הוא להדליק נרות כמספר הימים היוצאים – ביום הראשון נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך עד שמדליק שמונה נרות; סך הכל
נחלקו הראשונים בנוגע לחובת האבלות, האם היא מן התורה או מדרבנן. לדעת חכמי אשכנז (ר"י ור"ת), אין כלל חיוב מן התורה להתאבל ותקנת השבעה היא
כמעט שאין תחום בהלכה שהרב עובדיה יוסף ז"ל לא נשאל לגביו. אך על פי עדותו, בזמן כהונתו כרבה הראשי של העיר תל אביב, הנושא שנשאל
