כל המאמרים במדור הקול שלה

מאז שהייתי קטנה חייתי בצל סיפורי השואה. שתי הסבתות שלי היו ניצולות שואה, שתיהן היו מספרות לי על משפחתן, סיפורי גבורה וסיפורי זוועה. הסבתות היו

"מה אני, מצורע?" השאלה הזאת נזרקת לחלל האוויר תמיד כשמדובר בבידול, בחרם, בדחיקת היחיד אל מחוץ למעגל החברתי. לא מספיק ש"המצורעים" סבלו ממחלה איומה, כיום

לפעמים הגדרות הן לא בדיוק מה שאנחנו חושבים שהן. לפעמים זה מרגיש שאנחנו חיים בתוך כמה יקומים, כמה מטריקסים מקבילים ורק יחידי סגולה מסוגלים באמת

אחד המנהגים הכי חברתיים, שמופיעים כמעט בכל המסורות, הוא המנהג 'להרים' כוס יין. חוגגים יום הולדת? יאללה צ'ירס! מארסים את הילדים? שותים לחיים! נולדה תינוקת?

אתם בטח מכירים את העניין הזה, של ריח המבשר על חג. לפי ביקור במכולת השכונתית אתם יכולים לדעת בדיוק באיזה חודש אתם נמצאים ומה החג

מכירים את אלו שטסים לחו"ל ואחר כך אוהבים לדבר על זה? מה זה לדבר, לחפור על זה! הם יישבו אתכם לארוחת שבת ויפרטו באופן מדויק

במציאות שלנו קיימים שני סוגים שונים של אנשים. אלו שאוהבים לחלום, שמדמיינים מה היה יכול לקרות ומה אולי יקרה, שאוהבים פנטזיות גם אם אין להן

"את דווקא נראית טוב היום", אמרה לי השכנה בקריצה מדושנת עונג כאלו החמיאה לי עכשיו ועלי להודות לה מקרב לב. "וואו, את פשוט גרועה בלחלק

אתם מכירים את האמהות האלו, שכבר מיצו את האימהות עד קצות הציפורניים? אלו שהן כבר כל כך מותשות שבלילה הן מקוות שהייתה להן מכונת זמן

אין דבר שמרתק אותי יותר מאהבה. והפעם אולי אפילו יותר מתמיד. אז אם ברומנטיקה עסקינן, בואו איתי רגע, ונפליג לכמה שניות על גלי הדמיון והפלאות.