כל הפוסטים באתיופיה

בהמשך למאמר הקודם, על הברכות שתיקנו חכמים, אבקש לעצור ולחשוב – האם אכן חכמים תיקנו לברך בשם ומלכות על נעליים?

חכמי הגמרא תיקנו לנו סוגי ברכות שונות (ברכות ס, ב). למשל, כשיתעורר משנתו יאמר "א-לוהי, נשמה…"; כשישמע את קול התרנגול

פרשתנו פותחת בפרשת "אשת יפת תואר", ועוסקת במצב שבו באמצע המלחמה חייל רואה אישה וחושק בה. התורה, נראה, לא מתרגשת

המסורת האתיופית, מלמדת אותנו שכאשר אנו עסוקים בלשפוט את האחרים זאת תחילתה של קטסטרופה במאמר הקודם, פרשת ראה, עסקנו בשאלה

בפרשתנו ישנה סתירה בין שני פסוקים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלקֶיךָ

דווקא במצב הקשה ביותר, במצב של חושך וגישוש נואש בתחתית הבור – עלינו לדעת לפלס דרך, לטפס ולהיאחז בחבל תוך

ישנם פילוסופים שאוחזים בדעה שהאחר הוא הגיהנום שלי וישנם אחרים האוחזים בדעה שהאחר הוא התקווה שלי. אז מהו האחר, משאב

מפעם לפעם אני נשאל – האם יהודי אתיופיה ידעו על חורבן בית המקדש או לא? ננסה להשיב באמצעות שני סיפורים.

אפתח בשני סיפורים קצרים. פעם קיבלתי שאלה הלכתית מאישה נשואה שמתברר שבעלה מונע ממנה ללכת לעבוד מחוץ לבית. שאלתי –

נאמר בפרשתנו: "אִישׁ כִּי יִדֹּר… אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". פירש