כל הפוסטים באבינועם הרש

השבוע פתחתי עוד שנת לימודים כמחנך בישיבה התיכונית שלי בפתח תקווה. ההתרגשות הזו, שחוזרת בכל סוף אוגוסט מחדש, תמיד מביאה

גללתי השבוע באיזה מקום של 'מוטיבציות יומיומיות' ונתקלתי בתובנה שגרמה לי לעצור את מרוץ היום: דובר שם על מחקר מרתק

זה מתחיל בשיחת גינה תמימה של אחה"צ, או במפגש הקבוע בבית הכנסת מייד אחרי תפילת מוסף: "אז מה, איפה הייתם

אם יש משהו שמטריד אותי מאוד, כשאני פוגש שמיניסטים ושמיניסטיות רגע לפני שהם יוצאים לחיים האמיתיים, זו העובדה שאנחנו מלמדים

החופש הגדול הוא כבר מזמן לא רק תמונות פסטורליות של ארטיק קרח נוטף, קייטנות יצירה וטיולים משפחתיים לצפון. עבורנו, ההורים

תשעה באב כבר מאחורינו, אבל הקיץ רק מתחיל בכל העוצמה: זה הרגע שבו נמל התעופה בן-גוריון מתמלא במאות אלפי בני

  תופעות הבריונות, השיימינג והחרם יותר ויותר תופסות מקום במסדרונות בית הספר, וכן, גם בחופש הגדול זה מתרחש, לעיתים מחוץ

חבר שלי, אב לחמישה, שיתף אותי: כשהוא חוזר בצהריים לרחובות השקטים של הבית שלו ורואה את המתבגרים שלו זרוקים בסלון

בואו תעצרו רגע, תנשמו עמוק, ותסתכלו להם בעיניים: לילדים ולמתבגרים שלנו. אנחנו לא מפסיקים לבנות להם מגדלים: משקיעים בבגרויות, בשיעורי

זה מתחיל כמו סצנה מתוך מכון גמילה לכל דבר ועניין: לקחו כמה חבר'ה צעירים – ילדים ומתבגרים – וביקשו מהם