כל הפוסטים באבינעם הרש

המקום: קרית אתא. אני מסיים כיתה ז' ומגיע ביחד עם חבר שלי לבית שלו. אבא שלו פרופסור באוניברסיטת חיפה, אמא

  בי"ג בתשרי תשס"ו נרצחו בפיגוע בטרמפיאדה בצומת הגוש כנרת מנדל, מתת רוזנפלד ועוז בן מאיר הי"ד. אני זוכר שהמוות

  כבר שנים שבהרצאות ובסמינריונים שלי, אני רץ עם השאלה הבאה, שמופנית לנוער: "נניח שהיה לכם חלום והייתם ממש מוכשרים

חשבתי על המרדף הבלתי פוסק שלנו, ההורים, אחרי האושר של הילדים וכמה פעמים אנחנו מנסים בכוח פשוט לקנות אותו יש

"חיפשתי איזה מעשה שאני עושה שאף אחד אחר לא עושה אותו והאמת שלא נעים לי, אבל לא מצאתי…" בשנה שעברה,

כשהייתי מחנך כיתה ו' והגיעה התקופה בה מחזירים תשובות מהישיבות וחטיבות הביניים לתלמידים שניסו להתקבל אליהן, הורי התלמידים שלי שאלו

למה להשאיר את זה לגורמי תיווך אחרים שהם האחרונים שתרצו שיסבירו לילדים שלכם איך חיים נוצרים? הוא התקשר אליי כשחינכתי את

"תגיד לי", שאל אותי השבוע חבר, נכד של ניצולת שואה שהילד שלו לומד בכיתה ד' בבית ספר יסודי בצפון הארץ:

מכל האישיות שלי, מכל התכונות שלי, החלומות שלי, הציפיות, הנחישות, אלו המילים שנבחרו עבורי בתעודה בשבוע שעבר חילקתי תעודות לתלמידים

מבלי להתכוון חלילה, השמיניסטים השפילו את המחנך כבד הפה לפני כל הישיבה, המשפחות והתלמידים וגרוע מכך: בפני משפחתו וילדיו חודש