כל הפוסטים בחינוך

איך אפשר לצפות ממי שלא מסוגל להתמיד לשעה בשיעור בלי לענות באמצע לכל שיחת טלפון סתמית, להתמקד בזוגיות, בעבודה, בקיום

מה מצב החירות שלנו? כמה פעמים ביום אנחנו בודקים מיילים, שולחים הודעות בוואטסאפ ומסתכלים בדאגה במכשיר שלנו בכדי לוודא שלא

  אני מסתכל על תמונתו של אלרועי בן שבת ז"ל, הנער בן ה-13 ששם קץ לחייו, ולא יודע מאיפה להתחיל.

במוצ"ש פגשתי את חבר שלי, שגר במושב מבוסס ליד הרי ירושלים. בפגישה בבית קפה ירושלמי הוא שיתף אותי שהוא לא

"ושננתם לבניך ודברת בם" – פרשת קריאת שמע, שהיא בסיס האמונה שאותו אנו מצווים לומר לפחות פעמיים ביום, מבטאת גם

בני הנוער שלנו שותים (ושותות) בלי סוף. בכל מסיבה, בכל טיול, בכל אירוע ובכל ״ישיבה״ עם החבר׳ה. אלכוהול לסוגיו הפך

אם אתה רוצה להגיד לאשתך שאתה אוהב אותה אז פשוט תגיד לה את זה. היום. לא מחר. כי מי מבטיח

המחשבה שאדם בודד יכול לשאת לבדו את כל הדרישות הללו, גוזרת על מערכות החינוך הדתיות הלקאה עצמית כל אימת שלא

לא חלמתי שאלו יהיו ההשלכות של הטעות ה'קטנה' שלי. כמה כאב, צער ועוגמת נפש שנגרמו לתלמיד הזה בגלל שלא הייתי

רבנים, אנשי חינוך ובעיקר הורים, חייבים להאיר את הדרך לדור הצעיר גם בכל הקשור לצריכת תרבות, מוסיקה, ספרים, סרטים, הצגות