כל הפוסטים בקותי גוטמן

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". הייתה אווירה של סוף קורס. תמו 40 שנות נדודים במדבר

הייתי כבר גבר בעמיו, בן 42, יועץ מס עצמאי כבר למעלה מ-15 שנה, כאשר התפרצה לחיי גזרת ההתנתקות. כמו היום,

"תִּרְצָה! את חושבת שייתנו לנו?" נֹעָה הייתה מהוססת לגבי המהלך שהיא בעצמה הובילה עם אחיותיה, בזמן שחלבה את העז. "אם

אני לא מבינה למה לא פתחתי את הפה קודם. הרי ראיתי את זה בא. ראיתי את הבוס שלי מלהג עם

אני עמדתי שם עם כל עם ישראל בקדש. תשוש, צמא, וזעקות המחסור של שכניי וחבריי לדרך עולות לשמיים. "אין מים!"

אבירם תמיד אמר שדתן מגזים. "אבל הפעם", הוא אמר לו, "הפעם אתה צודק במאה אחוז. כי זה באמת לא ייתכן

ראינו אותם באולפנים – בכירי מערכת הביטחון, לשעברים, בפנים חתומות ובטון נחרץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא

השמש קפחה על המחנה. משה ישב על סלע שטוח בקצה המחנה. מולו – יתרו. מטה נדודים נח ביניהם, כאילו מסמן

כבר למעלה מ-600 ימים הוא לא עשה את זקנו ולא נגע במחלפות שערו. באותו יום מר ונמהר נשבע – קבל

שבתי לקריית שמונה אחרי שנה וחצי מאז שנסגרו עליה שערי החיים. שנה וחצי מאז שהעיר הזו הפכה לכותרת בחדשות לנתיב