כל הפוסטים בויצא

"קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", כתבה חנה סנש. היענות לקול ויציאה לדרך הם נקודות מוצא להתפתחות חדשה בחיים.

יש נטיה כזו, לפחד מהאופטימיות, להירתע מהאמונה בדברים מעודדים ומשמחים, מחשש שזוהי אשליה עצמית. אנשים רוצים להאמין שיש אלוקים, שיש

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ" (בראשית, כ"ט, כ'). פרשת השבוע מציינת בפנינו חוויה פסיכולוגית

"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן… ויגל את האבן מעל פי הבאר" (כט/י) במהלך חיי, בכל פעם שמישהו

לצאת וללכת לזכרה של תמר אריאל ז"ל/הרב פירון שי יש רגעים המקבלים את משמעותם בראיה רטרוספקטיבית. ערב סוכות, הגעתי הביתה

פרשת ויצא מרובת סיפורים ומרובת מדרשים. מן המפורסמים שבהם: סיפור האבנים שהתקבצו והיו לאחת. "כתיב 'ויקח מאבני המקום', וכתיב 'ויקח

במפגש בין יעקב ללבן הארמי נקבעה התמורה שיעקב ביקש לקבל על עבודתו: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה". לבן הסכים

בפרשתנו מתנהל ויכוח נוקב בין יעקב ללבן, בעניין זכויותיו הקשורות לשכר עבודתו (בראשית ל"א ל"ח- מ"ג). רבותינו למדו הלכות שונות