כל הפוסטים בקותי גוטמן

בפרלמנט של מדבר סיני, ספסלי האבן חורקים, כוסות השיכר ראו כבר הכל, והרוח המדברית מצליחה להכניס את האובך גם דרך

הלכתי לתומי ברחוב, שקוע במחשבותיי, ולא שמתי לב לבור שנפער בשולי המדרכה. צעד אחד לא מדויק, מעידה, והקרסול הסתובב. עצרתי

כשיתרו הציע למשה למנות שופטים, "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת", הוא לא תיאר לעצמו שמאז ערב שבת קודש פרשת

אני עומד על שפת ים סוף. האיום הקיומי שאיים לאבדנו קורס לנגד עיניי. ראיתי את המכות, את האדמה הרועדת ואת

לפני 50 שנה, בפרשת בא, הייתי נער לפני בר מצווה, עם קול מתחלף ויד שלומדת לאט איך קושרים רצועה. כחודשיים

בהתחלה עוד האמנתי להם. לא מתוך רוע, אלא מתוך הרגל. כך גדלנו. אמרו לנו שהכל בשליטה, שהמנהיג רואה למרחוק, שמשמרות

המילים הבאות נשמעות כמו וידוי, אבל בעצם זוהי דרשה. הרי תורתי אומנותי. כך לימדו אותנו, כך חינכו. האידאל ברור: להיות

פעם לא היה צריך לשאול אותי. כך זה היה. פרעה אמר: כולם דעו: בלעדיי לא ירים איש ידו ורגלו בכל

בשקט זה התחיל. לא מפני שלא היה לי מה לומר, אלא מפני שפחדתי ממה שיקרה אם אדבר. עמדתי שם בין

ויהי מקץ שנתיים ימים, וטראמפ חולם. ובחלומו שבע מלחמות, וכמספר הזה שבעה פתרונות, הסכמי שלום הנכרתים בלילה ונבחנים באור. וכדרכם