כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

לא אחת, אני שואלת את עצמי כיצד חוֹוֶה אדם מבוגר את המלחמה הנוכחית. מידע שאספתי מאנשים מבוגרים סביבי (בני 75+)

אלפרד אדלר היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. בילדותו הוא סבל מבריאות לקויה, ובהיותו בן חמש נפטר אחיו הצעיר. לצד עובדות קשות אלה,

כבר יותר מ – 1000 ימי מילואים נזקפים לילדיי מאז תחילת המלחמה. כעת צו 8 חדש, שכולל כניסה לעזה, מאיים

ספרו של אלי שרעבי – חטוף – סיקרן אותי מאוד. הן בשל היותו תיעוד מדויק של המתרחש היום בעזה והן

תגובה שכיחה במצבי אי ודאות היא חוויית הצפה, פיזור מחשבתי והתנהגותי וקושי להתמקד. "רק מה שחשוב – החתירה לעיקר והוויתור

הנה כותרות במגוון קבוצות ווטסאפ, בהן אני חברה: "מגיעה לנו מדינה משגשגת, פורחת, מובילה", "מסיימים את המלחמה, מחזירים את החטופים,

דרכים רבות להתמודד עם מצוקה ומצב מאיים. חלוקה גסה תבחין בין התמקדות באיום, מחולל המצוקה, להתמקדות במימוש היעד, שעוכב ונחסם

מה הועיל ט' באב? האם חזרנו לעיין בלוח הטיסות? האם משהו בנו השתנה? אנו זקוקים לאוויר, לשינוי, לתקווה, לחיים ולשגרה.

מה הכי חשוב כעת: רעוּת? אחדות? עצמאות? שלום? חיי אדם? צדק? חירות? ואולי זוגיות? משפחה? קריירה? חסד? חיזוק רוחני? כל

מציאות מלחמה, שאינה מסתיימת, מעוררת רגשות תסכול, חוסר אונים ועייפות. מיתוס ומשל שעולים במחשבתי, מאפשרים התבוננות חדשה במצב: סיזיפוס, במיתולוגיה