כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

ברגע אחד, המלחמה מול איראן הסתיימה. ימים של מצור בבתים, לילות ללא שינה, שיתוק חלקים נרחבים במשק הסתיימו בהכרזה –

לא תכננתי להיות השבת בחו"ל, ובטח לא בצרפת. מתקפת המנע של ישראל באיראן תפסה אותנו בחו"ל (אחי, גיסתי, בעלי ואני).

מתקפת המנע של ישראל על איראן תפסה אותי הלילה בכוכב אחר, הכי רחוק שאפשר מהארץ… באיסלנד. התגובה הראשונה הייתה דאגה

אנו מוצפים בשיח ובמלל אינסופי, בפרט על המצב – מה יהיה? אם יהיה? מתי יהיה? נדמה שעומס הדיבור מסווה את

בטקס סיום שנת הלימודים של "ישיבה יוניברסיטי", אמרה רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של הירש שנחטף ונרצח בשבי חמאס, את הדברים

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). פסוק זה, הנאמר בהגדה

ל"ג בעומר, שהשנה כניסת השבת חותמת אותו, הנו יום ההילולה לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), תלמידו המובהק של

לא פעם, אירועים ומצבים מתסכלים גורמים לנו לומר: "הוא/היא/המצב מוציא אותי מדעתי!" לעיתים, לאחר התנהגות בוטה או תקיפה שלנו כלפי

ימים אלה, שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, מטלטלים אותנו רגשית. חשוב לנו מאוד

באחת מנסיעותיי הביתה התנגן ברדיו שיר של דני רובס, זמר ויוצר, שעיצב במידה לא מבוטלת את העדפותיי המוזיקליות בשנות ה-20