כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

אני חוזרת מניחום אבלים של יפעת, אם לחייל שנפל, אותה אני רואה כל כמה ימים בשביל הביטחון. אנו מוציאות, כל

מהי השגרה? מה יציב בחיי? אנו חוזרים מביקור של הבן, שנמצא בהפסקה קצרצרה בין מילואים לעוד מילואים. 400 יום+ במצטבר

ברגע אחד, המלחמה מול איראן הסתיימה. ימים של מצור בבתים, לילות ללא שינה, שיתוק חלקים נרחבים במשק הסתיימו בהכרזה –

לא תכננתי להיות השבת בחו"ל, ובטח לא בצרפת. מתקפת המנע של ישראל באיראן תפסה אותנו בחו"ל (אחי, גיסתי, בעלי ואני).

מתקפת המנע של ישראל על איראן תפסה אותי הלילה בכוכב אחר, הכי רחוק שאפשר מהארץ… באיסלנד. התגובה הראשונה הייתה דאגה

אנו מוצפים בשיח ובמלל אינסופי, בפרט על המצב – מה יהיה? אם יהיה? מתי יהיה? נדמה שעומס הדיבור מסווה את

בטקס סיום שנת הלימודים של "ישיבה יוניברסיטי", אמרה רייצ'ל גולדברג פולין, אמו של הירש שנחטף ונרצח בשבי חמאס, את הדברים

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). פסוק זה, הנאמר בהגדה

ל"ג בעומר, שהשנה כניסת השבת חותמת אותו, הנו יום ההילולה לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), תלמידו המובהק של

לא פעם, אירועים ומצבים מתסכלים גורמים לנו לומר: "הוא/היא/המצב מוציא אותי מדעתי!" לעיתים, לאחר התנהגות בוטה או תקיפה שלנו כלפי