כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

בימים סוערים אלו, קשה להתבונן מעבר למציאות הכאוטית והכואבת. נדמה שכולנו זועקים ופועלים כגופים אידיאולוגיים גדולים, המתנגשים ופוצעים זה את

קשה לשמוח בחגים ובכלל, כשסביב יש כאב גדול כל כך/ קשה לחיות חיי שגרה לצד משפחות שחייהן השתנו לבלי היכר,

"כשאמא שלי קוראת ספר, היא עושה את זה ככה: בהתחלה היא קוראת את 20 העמודים הראשונים, אחר כך את הסוף,

כמה רוע יש בעולם. כמה רשע, כאב ואובדן. החשיפה היומיומית לחדשות ולמעשי חמאס מעוררת, לא אחת, תחושת מחנק קשה וחוסר

המשא ומתן לשחרור החטופים, שובר לכולנו את הלב. בתוך כך, קשה ואכזרית היא ההבחנה ההיררכית בין "דם" ל"דם" – בין

מעל גלי האתר ובמרחבי המדיה נחשפת ועולה פנייה של אזרחים ישראלים לנשיא ארה"ב שיושיענו מעצמנו וגם מאויבינו האכזריים. קריאה זו

בשני ערבי השבתות האחרונות, טרם שובן של אמילי, דורון, רומי, לירי, קרינה, דניאלה ונעמה, התעוררו מילות פיוטו של הרב שלמה

נוכח מאורעות המלחמה וימים אלה בפרט, ובאין מילים לתאר את סערת הרגשות סביב "עסקת" שחרור החטופים, אני מוצאת עוגן נפשי-רוחני-אמוני,

אלפרד אדלר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי הומניסט, טען כי תפיסת המציאות שלנו היא סובייקטיבית. לדבריו, אנשים תופסים ומפרשים אירועים שונים סביבם, מתוך

הדברים הבאים מקורם בספרו הרגיש של יואל שפיץ, "סיפור טוב מתחיל מהאמצע", הפורש בפנינו מתפיסותיו והתנהלותו של הרב עדין אבן