כל המאמרים במדור פינחס

החברה הישראלית אוהבת קנאים וקנאות. מתבוננת בהשתאות על אנשי הקצה, אלה שלעולם לא יתפשרו. אנשים קוהרנטים, תמיד עמדתם ברורה. הם אף פעם לא טועים, יודעים

בפרשתנו מוזכרת שרח, בת אשר, בפעם השנייה בתורה (בפעם הראשונה בקרב יורדי מצרים, בראשית מו, יז). כמו בבראשית, כך גם בבמדבר, קשה לדלות מהכתוב את

חופש הדיבור וחופש הביטוי הוא עיקרון בעל שני רבדים. הרובד הראשון, החוקי, הוא החובה לאפשר את הדיון הציבורי הפתוח והחופשי. בשל כך, קיים צורך עילאי

בסוף הפרשה מובא מעשה אודות קנאותו של פינחס "והנה איש מבני ישראל ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל… ויקם

בלק לקח את בלעם לשדה צופים כדי שיקלל את עם ישראל. במקום הקללה ה' שם בפי בלעם את הדברים הבאים: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק

"שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" אנו מתייחסים לבלעם כאל סמל הרשע. כך הוא מכונה בשלל מקורות: "כל מי שיש בידו שלשה

מכל הברכות שבירך בלעם את ישראל נראה שהברכה הידועה והשגורה שבכולן היא הפסוק: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". פסוק זה מוצב בבתי כנסת רבים

בפרשה שלשה 'גיבורים' : בלק, בלעם והאתון. מניעיו ומעשיו של בלק צבועים ב'צבע' ברור לחלוטין. כמלך הוא עושה כל אשר לאל ידו להציל את עמו,

בהקדמה לספרו הגדול 'עין יעקב' מביא רבי יעקב אבן חביב מדרש עלום שעוסק בשאלה: מהו הכלל הגדול בתורה? דעת בן זומא, לפי אותו מדרש, שזהו

פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ. הפרשה פותחת במפקד לאומי לקראת ירושת הארץ וחלוקתה. משה מבקש מחליף שימשיך וינהיג את העם