כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

חשיבה מופרזת על בעיות מקבעת אותן. ככל שנתרכז בדיבור, בהליכה, בריקוד או בגמגום שלנו, כך גדלים הסיכויים שנמעד. אליזבת לוקאס,

"לעולם אי אפשר לדעת מה יגיע מבחוץ… הלוואי שיכולתי לומר לכם שמחר העולם יהיה מוגן מפני אכזריות ואלימות ודעות קדומות…

במצבים שבהם אנו ניצבים מול מציאות חריגה, מחסום פתאומי או קושי שלא צפינו, אנו נוטים להשתמש במשפט המתחיל במילים "אין

בימי המלחמה, מצאתי את עצמי מרוחקת רגשית מחלק מחבריי. בפרט מאלה שילדיהן לא נטלו/נוטלים חלק בלחימה. גילוי נאות: שלושה מילדיי

מלחמה כרוכה בתחושת אשמה. גם כאשר אנו מוצאים עצמנו, במידה רבה, קורבנותיה. שלושה סוגי אשמה אנו נושאים עימנו, על פי

"וְכָל הַחַיִּים יוֹדוּךָ סֶּלָה, וִיהַלְּלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת… בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַטּוֹב שִׁמְךָ וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת" (מתוך התפילה).

כיצד לעודד הורה, בת זוג, ילדים, סבים וקרובים של חייל בימי המלחמה? "יהיה בסדר" – האומנם? "ירחם ה'" – מפחיד

הבה נחזור לעבר. למה שהיה ואיננו עוד. נדפדף באלבום ילדותנו, נזכר בחוויות שכמעט שנשכחו. נביט בתצלומים מחייכים של הורים, דודים,

"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש"). בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה.

מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו? איננו יודעים מהו הזמן העומד לרשותנו בעולם. ועם זאת, ככלל, רובנו בוחרים לנהוג בו