כל הפוסטים של פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן

בטור הקודם עסקנו בגישת הטור ונושאי כליו. ראינו כי לדעת פוסקים שונים כמו הב"ח (רבי יואל סירקיש, המאה ה-16 וה-17),

את הטור הקודם חתמנו עם גישת הרמב"ם התומך בעמדת רבי אליעזר שאין ללמד נשים תורה. ובכל זאת, אשה הלומדת תורה

את הטור בגיליון הקודם חתמנו במחלוקת המכוננת המובאת במשנה במסכת סוטה, ג,ד של בן עזאי הסבור ש"חייב אדם ללמד את

להלן המקורות המרכזיים בסוגייה זו: דברים, י, יט: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

המהפכה שהציונות הדתית נמצאת בעיצומה מושפעת באופן מובהק מרוחות הפמיניזם במובנו הבסיסי והלא רדיקלי, של ראיית האדם באופן שוויוני בלי

את דיוננו בנושא עדות נשים והרחבתה על ידי פוסקים שונים בעבר ובהווה, נחתום בעמדותיהן המקילות של שני הרבנים הראשונים למדינת

בסיום הטור הקודם ראינו כי בקרב פוסקים אשכנזים (בגרמניה ובצרפת) מתקופת הראשונים (המאות ה-15- 11) הייתה מגמה של הרחבת האפשרות

 (המשך ב') כפי שהתחלנו לדון בגיליון שבתון, פרשת צו, לכלל של פסול נשים לעדות יש לא מעט יוצאים מן הכלל

ההבחנה בין חפצא לגברא:  אחת ההבחנות הידועות בעולם ההלכה היא בין החפץ, האובייקט-"חפצא", לבין האדם, הסובייקט-"גברא". שורש ההבחנה הוא בעניין

ההנמקות לפסול נשים לעדות: בטור הקודם ראינו מקורות שונים בספרי ובתלמוד הבבלי לכך שנשים פסולות לעדות. הרמב"ם מביא מקור משלו: