כל הפוסטים של פרופ' זהר עמר (אוניברסיטה בר-אילן, המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אתר 'קדמוניות הטבע והריאליה בישראל')

כידוע, בשנת השביעית הופכים הקרקע ויבולה להפקר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ"

הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם

בטקס טהרת המצורע הנזכר בפרשתנו נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד). ה"צפור" נזכרת במקרא ארבעים

ניתן לזהות לפחות כמחצית משמות בעלי החיים שמזכירה התורה ברמת זיהוי גבוהה ביותר "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ

"כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא). המנחות במקדש מבוססות

בפרשתנו מסופר על רוח ההתנדבות של העם לתרום עבור בניית המשכן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם

ה"יהלום" המקראי אינה אבן הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים ורק מאז היה שכיח כאבן חן

בפני הרכב בית דין של 23 שופטים עמדו למשפט בעלי חיים שונים שהזיקו, כולל עופות שור שהרג אדם חייב בסקילה.

בפעם שניה בפרשתנו מתמודדים בני ישראל, שיצאו ממצרים, בתלאות המדבר ובמחסור במים לשתייה. העם קצר רוח ותאב להגשמת ההבטחה הא-לוהית:

  היאור, מקור החיים של מצרים ובכלל זה של אלוהיהם וגם של פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי