כל הפוסטים של שיר ששון

פך השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים, המכבים המועטים מול היוונים האימתנים: על הניסים שאירעו לעם היהודי בתקופת בית שני, שמענו

"מי שמאמין לא משתמט", "קורסים תחת הנטל", "קול דמי לוחמינו זועק", "במלחמת מצווה כולם שותפים" – אלה, בין היתר, השלטים

מדי שנה בחג הסוכות, אנחנו יוצאים מביתנו היציב והקבוע למבנה פשוט וזמני, הסוכה, למשך שבעה ימים, ולומדים להעריך את הנוחות

כשמסתכלים אחורה על שנת תשפ"ד, נדמה שהיא כולה צבועה בגוון אחד – שחור. אבל, דווקא בשנה כזו חשוב להיזכר גם

בזמן שבכירים במוסדות השלטון מפזרים סיסמאות על חשיבות האחדות, יש מי שמיישמים זאת בפועל: בתי ספר שבהם לומדים ילדים מבתים

בישראל הלבה רותחת. המלחמה שמרחיבה גזרות, ההרוגים, הפצועים והדאגה לחטופים. המערכת הפוליטית גועשת סביב חוק הגיוס וחוק התקציב. ובתוך כל

עד כמה גדול יכול להיות האבסורד: מדינת ישראל מממנת את הייצוג המשפטי של חלק ממחבלי הנוח'בה. ומדוע לא להחיל עליהם

ט"ו באב, יום האהבה העברי, כבר מציץ מעבר לפינה. אנחנו נמצאים בשיאה של מלחמה בכמה חזיתות, ועם סיכוי סביר לפתיחת

רק בסוף השבוע האחרון של חודש יולי טבעו למוות בישראל ארבעה אנשים. הדבר עבר מתחת לרדאר בימים של מלחמה וחיסולים

הימים ימי קיץ חמים, כולנו ממהרים לעבודה או להביא את הילדים למסגרות, ודעתנו מוסחת פעמים רבות למשימה הבאה שלנו שברשימת