כל הפוסטים של הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')

דומה שמעולם לא עמדנו בפני פרדוקס גדול כל כך בחיינו הדתיים: אנו עומדים לחגוג את חג החרות, כאשר אנו משוללי

כיצד יכלו חכמים לבטל את המצווה היחידה מהתורה שיש בראש השנה, שמיעת קול שופר, בשל החשש מהעברת השופר ארבע אמות

הפועל "הלך" בהטיותיו השונות חוזר שוב ושוב בענייני הברכות והקללות של פרשת "בחוקותי". הפרשה פותחת במילים: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ”, והשכר ש-ה'

שתי ציפורים לוקח הכהן לשם טהרת המצורע, את האחת הוא שוחט, ואת האחרת משלח על פני השדה. רש"י, בעקבות חז"ל

עבירות רבות ושונות עלולות, לדברי חז"ל, להביא על האדם נגעי צרעת (במד"ר טז), והמפורסמת שבכולן היא לשון הרע. בגמרא נאמר:

פרשות "אחרי-מות" ו"קדושים" מתחברות ברוב השנים, והקשר ביניהן בולט לעין במצוות העריות. בפרשת "אחרי-מות" מופיעים האיסורים, ואילו בפרשת "קדושים" מופיעים

כולנו יודעים לפנות ל-ה' בעת צרה, אך לא תמיד שמים לב להכיר לו תודה אחרי שניצלנו ממנה. בתקופת מלחמת המפרץ

שני סוגים של מנהיגים שעלולים לשגות ולחטוא מוזכרים בפרשת ויקרא. האחד הוא המנהיג הדתי-רוחני, הכהן הגדול, והאחר הוא המנהיג הפוליטי-מדיני,

הפער בין הרעיון הגדול לבין העיסוק בפרטים הקטנים בא לידי ביטוי קיצוני בחג הפסח. הרעיון הגדול של החג הוא החרות,

בעיית הבדידות היא אחת הבעיות המרכזיות של האדם בתקופה המודרנית. בעבר אנשים חיו רוב חייהם בחיק המשפחה ובחברת שכנים וידידים,