כל הפוסטים של מירון ח. איזקסון

בימים אלה של מועדים מכוננים ושל ארועים דרמטיים במולדתנו האהובה, אני חש בקיומו של איבר נוכח ובלתי נספר: העבריות. שרטוטיו

תרבויות שונות מפתחות דרכים אופייניות לתהליך המימוש העצמי של האדם. במידה מסוימת אפשר לכנות זאת כהדרכה לגאולה. ישנן תרבויות (אפשר

המילה "כי" היא אחת המילים המורכבות והגמישות ביותר. בין האפשרויות המוכרות לגביה ישנה כמובן את המשמעות של "כאשר" וישנה כמובן

המילה "נגד" היא ביטוי נוסף לפלא שבעברית. אנו עומדים כנגד משהו במובן של מול. "ויחן ישראל נגד ההר". אבל מילה

בדבריו של משה רבנו לשבטים המבקשים להשתקע בעבר הירדן מופיעה השאלה האולטימטיבית והרלבנטית תמיד: "… האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו

"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאֹֹר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). כיצד עלינו להבין פסוק

אחד הדברים המעניינים, אך גם המתסכלים, הוא השימוש שלנו בנימוק זהה לצורך מסקנה הפוכה לגמרי. תופעה זאת אופיינית לחיינו הפרטיים,

בליל הסדר אנו למדים להרבות בסיפור יציאת מצרים. העניין ברור: מי שכולל את עצמו בסיפור הלאומי מכריע את אופי זהותו

בתי שבה במבוכה רבה בתחילת השבוע שעבר מהגן. היא עובדת שם כסייעת גננת, וזה מרכז חייה. נפשה נסערה מהילדים (בני

בדרך כלל אנו משתמשים בביטוי "אחרי החגים" כדי לדחות משימות אשר מוטלות עלינו. הדבר נהוג בחיים האישיים, אך גם בחיים