כל הפוסטים במרדכי גרנביץ

זה לא עובד בלי לתת מקום, בלי לעשות משכן. בלי להאמין שבאמת האדם שבמחיצתי זקוק וראוי לכך יש איזה מקום

שיכור ושנורר, קבצן ואורח לרגע, יש בהם צעקה גלויה – "אני זר". ומה עם מי שאינו בכלל אלו, מי יישום

לא תמיד המסקנה הסופית תהיה להשאיר מישהו במחיצתנו, אבל אסור לנו למחוק את העמדה שמאפשרת לנו להאמין באמת ועד הסוף

זה לא יאומן, אם היו פותחים ראש של בן אדם ורואים איך מחשבה גררה ספקולציה שגררה איזה מתח ואז לחצים

הבת הגדולה שלנו הגיחה לעולם במחסום כיסופים: ציר כל דקה, תור אדיר של רכבים שמחכים, ורופא צבאי אומר לי "אתם

כשהגיעו חבריו למעמד גילוי המצבה חשכו עיניהם מהתואר "איש החסד" החקוק שם והמשפחה הזמינה איש מקצוע שמילא את המילים באופן

הוזמנתי פעם להופיע מול סטודנטים למוסיקה, שזה אומר שאין לי הרבה מה לחדש להם בתחום, לזה הם פחות או יותר

מה נשאר לבן אדם? אני מנסה לדמיין את כל מה שקרה לו וחושב אם היה לי עוד גרם של רצון

  יש לנו לפעמים הנאה גדולה מ"לתקן" את כל העולם, אבל מה איתי? אני מסתכל גם פנימה? דורש מעצמי? כשאדם

  לפעמים, אם אקח נשימה, אני אודה, מול עצמי קודם, שהראש שלי פשוט היה בטרדה כל שהיא וההוא שעצבן אותי-