כל הפוסטים בדבורה זגורי

גם בתוך עשיה מסחררת שאין בה דקה שעמום, אנחנו יכולים להרגיש שבא לנו למרוט את הנוצות שלנו פעם הכרתי תוכי

תל אביב הפתיעה אותי; יותר אוכלוסיה חובשת כיפה התהלכה בין הדוכנים. המטפחת שלי היתה חריגה אבל לא עוררה לא הדים

מי שמתקשה בקריאה וכתיבה יחווה תסכול מעולם היהדות בגלל המשקל הרב שנתנו לספר ויחפש לעצמו דרך החוצה חודש הספר ובמרכזו

למרות הדיבורים נגד הריקוד דגלים, ההפיכה שלו למעשה קיצוני, הפחד שהנוער שיש לי בבית יבין דברים לא נכון, יישרט מהאלימות

לכל אחד יש את הגר שלו, את הסיפור של הגר שמזיז לו את הלב, שגורם לו להרגיש שוב ומחדש את

אסתר אמרה: "שלום, אבא? הר הבית..", והשיחה נותקה. ואז התערבה המרכזנית בשיחה ואמרה לה: "גברתי, זה דברים שאסור להגיד, אם

הרבה רגשות טבעיים של נקמה ופחד שמתורגם לשנאה עולים אצל הנוער שלנו, שרואה כמונו ובטח הרבה יותר, את כל הסרטונים:

אני מתבלבלת לרגע ומאריכה את השיחה איתה בשביל להרוויח זמן עד שיהיה לי סדר בראש: היא אמנם מבוגרת אבל לא

יש יתרון לכך שגיליתי את יום העצמאות מאוחר- כמו בעלי תשובה שמגלים את אוצרות התורה בגיל בר- דעת, וזה מחיה

כמה קל לנו בעולם הדתי לאומי לשפוט את העולם החרדי על ניתוק ילדים, על בושה בהם, אנחנו גם ככה מאפשרים