כל הפוסטים בקותי גוטמן

ראינו אותם באולפנים – בכירי מערכת הביטחון, לשעברים, בפנים חתומות ובטון נחרץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא

השמש קפחה על המחנה. משה ישב על סלע שטוח בקצה המחנה. מולו – יתרו. מטה נדודים נח ביניהם, כאילו מסמן

כבר למעלה מ-600 ימים הוא לא עשה את זקנו ולא נגע במחלפות שערו. באותו יום מר ונמהר נשבע – קבל

שבתי לקריית שמונה אחרי שנה וחצי מאז שנסגרו עליה שערי החיים. שנה וחצי מאז שהעיר הזו הפכה לכותרת בחדשות לנתיב

ישבנו שם על הדיונה, מאובקים וצרובי עיניים. הכלים הכבדים חרצו אילך ואילך סימני דרך, והעלו אבקת קמח שסימאה לנו את

אנחנו שנינו מאותה עיר, ליתר דיוק — מאותו הדיר. הוא שעיר, וגם אני שעיר. גדלנו יחד באותם שבילים צרים, שמענו

אני יושב עם שלושת ילדיי המצורעים וחושב: "אִם נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם; וְאִם נֵשֵׁב פֹּה, וָמַתְנוּ". קשה להיות

הם ישבו יחד, מאחורי אחד האוהלים שבקצה המחנה. היה חם, והשקט שאחרי השריפה עוד הדהד באוויר.  היום השמיני. יום שבו

"וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם – בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ". הפסוק הזה, מתוך פרשת 'צו', מחזיר אותי 50 שנה לאחור. בילדותי בבאר שבע, גרנו

הוא קרא לאחיינו, איתמר, ומינה אותו לרואה החשבון של פרויקט המשכן. לא תפקיד פשוט. משה עמד מחוץ לאוהלו, הדפים פרושים