כל הפוסטים בקותי גוטמן

בדיוק לפני שנה כתבתי כאן טור באותה כותרת. כשכתבתי, לא ידעתי מה מצפה לי. רק התפללתי שאזכה לכתוב גם את

"תראה", אמר ג'יי לג'וש כשהתכופף בין ערימות האשפה, "יש כאן משהו". ג'וש התקרב במהירות. כבר שלושה ימים שלא בא אוכל

"סבא, מי הנכד הכי אהוב עליך?" לרגע אחד השתרר שקט. כולם המתינו לתשובה. הרי זו שאלה שאין עליה תשובה טובה.

השבוע ישבתי בישיבת גישור. מימיני זימרי, איש עסקים ותיק. לבוש בקפידה בחליפה מחויטת, שיערו השחור מסורק לאחור, ומדיף ריח של

בחמש קם בלעם וחבש את אתונו. לא היו לו חסרים סימנים לעצור. בלילה הקודם שמע במפורש: "לא תלך עמהם". הוא

"קול ישראל מירושלים, השעה שבע" באותם רגעים שבהם הקריין פתח את מהדורת החדשות, עשיתי את דרכי לבית הכנסת בשמחת תורה,

קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות זו? אלא שעינו הטעתו. ראה אדם אחד ששמו מתחיל באות ק', ואף הוא התחבט

כולם אנשים. כולם מוכשרים, ומנוסים, כולם מחזיקים בתפקידים בכירים, אבל העיניים שלהם נשואות גבוה יותר. נשיאות השבט כבר קטנה עליהם.

באחת מסדנאות הכתיבה שבהן השתתפתי, התבקשנו לכתוב סיפור קצר בן עמוד אחד. ישבתי, טרחתי, מחקתי, ניסחתי מחדש, עד שנולד טקסט

בשבועות הראשונים אחרי שאובחנתי כחולה סרטן והתחלתי בטיפולים, קיבלתי הוראות ברורות: להתרחק מאנשים, להימנע ממגע, לא להיכנס למקומות סגורים. מערכת