כל הפוסטים באביעד הכהן

תקנותיה של קהילה, עשויות לשמש מראָה נאמנה לחייה, חיוניותה ופעילותה, בבואה מהימנה לשמחותיה וצרותיה, לשיחה ושיגה, למחלוקותיה וסכסוכיה, קנאותיה ושנאותיה.

"הגיעה אלי שמועה, ואני מקווה שאינה נכונה", אמר הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת 'הר עציון' בדברים שנשא לפני כחצי יובל

במוקד ליל הסדר עומדת חובת ה"הגדה". אכן, בליל הסדר מונים לא פחות מחמישה עשר סימנים ("קדש ורחץ"), אך מבחינה פרופורציונלית,

אחד האתגרים הגדולים בחיים בכלל, ובמעשה הדתי בפרט, הוא היכולת לחדש ולהתרענן. החזרה על אותו מעשה פעם ועוד פעם, במשך

מעשה בסוחר יהודי רב תושייה, שבנה לעצמו רפת גדולה בפאתי ניו יורק לייצור חלב. משבא חברו לבקרו, ראה שהוא משקה

  מלחמה היא הרע-מכל-רע. גם כאשר יש בה כורח או צורך. אין מלחמות שמחות. כל מי שחווה אי פעם את

היה זה לפני כמאה שנה, שהראי"ה קוק הציב בעיני רוחו את הרבנות כמגדלור שישפיע מטובו וטיבו על חיי האומה הישראלית,

בתוך ים הציוויים של מלאכת המשכן, על כליה ומידותיה, מצוי אי קטן של ארבע פסוקים, רוויים בנחת ושלווה, השקט ובטח:

אשרינו מה טוב חלקנו. מאות רבנים, יש אומרים אלף, התכנסו בבנייני האומה ל"כבודה של תורה". הצטרפו אליהם כאלה שחתמו על

  למי שאינו מורגל בהן, פרשת תרומה – כמו ארבע 'אחיותיה' החותמות את ספר שמות, עשויה להיראות במבט ראשון כמו