כל הפוסטים בפרופ' אביעד הכהן

  בנוהג שבעולם, חגיגות יובל – וגם חצאי יובלות למיניהם – הן סיבה למסיבה. כך, ביובלו של אדם, וכך מקל וחומר

בעיצומם של ימי המשבר החוקתי החריף וסערות הרפורמה המשפטית (או ה"הפיכה המשטרית", תלוי בעיני המתבונן), שלעת הזו מתמקדים בדרך מינוי

אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שעמדה כמעט יותר מכל חיבור יהודי אחר (אולי פרט לתנ"ך) במוקדו של

בראשית פרשתנו מופיעים פועל ושם תואר שאינם כה שכיחים במקרא. במקום שגרת הלשון, המדגישה את הדיבור והאמירה ("וידבר משה אל

מאורעות טראומטיים מותירים רושם לעולם, תרתי משמע. תופעה זו אינה מיוחדת רק לאדם הפרטי. היא נכונה גם לעַם כולו. בליבו

בימים אלה, של התקוטטות-רבתי והתכותתות-רבתי (מלשון כתות-כתות, כחידושו היפה של שלונסקי), ראוי לזכור שחג הפסח ויציאת מצרים, ששיאה הרוחני הוא

  בישראל, כמו בישראל, אין יום דל. מחדל, קרנבל, סקנדל, פסטיבל. השכול והשמחה, האבל והמשתה, מעורבים זה בזה. בשבוע האחרון,

ארץ ישראל שלפני מלחמת ששת הימים הייתה קטנת ממדים, ללא חברון ושכם, בית לחם ויריחו. הכותל המערבי, קבר רחל ומערת

  מנחם אֵלון (תרפ"ג-תשע"ג), שבימים אלה – כמה סמלי, בערב שבת קודש "משפטים" – מלאו עשור שנים לפטירתו, היה איש

אמות הספים נעות בשבועות האחרונים בקצב מזורז. המחלוקת בנוגע לרפורמה המשפטית הפכה לים סוער וגועש של תלונות וטרוניות, הפגנות וביטויי