כל הפוסטים בקותי גוטמן

עמדתי מול העם, עיניי משוטטות על פניהם. אני יודע – אלה רגעיי האחרונים כמנהיגם. קולי עוד נשמע, אך ליבי כבר

לפני כמה חודשים, מצאתי את עצמי עומד מול המראה. לא סתם מבט חטוף – מבט ארוך, כזה שמסתכל ישר בעיניים.

״את שומעת?״ – פנה שמעון לאשתו – ״עכשיו קיבלתי את דוח המשכנתא. כבר חמש שנים אנחנו משלמים שבעת אלפים שקלים

היא עמדה למרגלות ההר. אלפי גברים עמדו שם בשמש, שותים בצמא את דברי המנהיג – נאומו האחרון לפני הכניסה לארץ.

השמש ירדה באיטיות מעל השדות, והאדמה הדיפה ריח של חריש טרי. יוסי הביט בשורות הארוכות של החיטה ואמר: "תשמע, אני

היא התנדבה בארגון "עמך", ארגון שפועל לשמר את זיכרון השואה מפי השורדים עצמם. לפני כמה עשרות שנים, היא ראיינה את

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". הייתה אווירה של סוף קורס. תמו 40 שנות נדודים במדבר

הייתי כבר גבר בעמיו, בן 42, יועץ מס עצמאי כבר למעלה מ-15 שנה, כאשר התפרצה לחיי גזרת ההתנתקות. כמו היום,

"תִּרְצָה! את חושבת שייתנו לנו?" נֹעָה הייתה מהוססת לגבי המהלך שהיא בעצמה הובילה עם אחיותיה, בזמן שחלבה את העז. "אם

אני לא מבינה למה לא פתחתי את הפה קודם. הרי ראיתי את זה בא. ראיתי את הבוס שלי מלהג עם