כל הפוסטים בהרב ד"ר שלום שרון

הרקע לטור הזה הוא שיחה שקיימתי עם חבר קרוב מקנדה, שסיפר לי עד כמה הוא מוטרד ממה שקורה בארץ ובעולם

אני עדיין במחשבות על חג הפורים ומצוותיו. הרבה שאלות עולות על המעברים שבין כאב לשמחה, בין זיכרון לשכחה, ומערבולת רגשית

במסורת יהודי אתיופיה, הלידה הייתה תהליך טבעי שהתבצע בסביבה הביתית, תוך שמירה על טקסיות וכבוד למעמד. בבית הוכן מקום מיוחד

בשבת הקרובה אנו ניפרד מספר 'בראשית' ונעבור לספר 'שמות'. איך שהזמן טס. בכל שנה אני מרגיש את המעבר הזה בין

חג הסיגד יחול ביום חמישי (הוקדם משבת). השנה, על רקע מלחמת "חרבות ברזל", מקבלים מסריו של חג הסיגד- חג עתיק,

אחד הפירושים לביטוי של "מעשה אבות סימן לבנים" הוא שמה שקרה לאבות לא קרה רק להם באופן אישי, אלא נעשה

הרוח הישראלית שהתגלתה וממשיכה להתגלות בכל יום היא מפעימה ומעוררת השתאות. רוח גבורה והקרבה לצד אובדן וכאב גדול שאין מנשוא.

מצוות ארבעת המינים כפי שהיא מוכרת לנו היום – אתרוג, לולב, הדס וערבה – לא נהגה באותה צורה במסורת האתיופית.

הריקוד מלווה את התרבות האנושית מאז ומתמיד. הוא ביטוי שמחה, חיבור רוחני ותחושת אחדות בין אנשים, זמנים ותרבויות. באתיופיה יום

בשבוע שעבר עסקנו בתופעה שבמקרים רבים אנו מנסים להסביר את המציאות במקום לנסות להבינה. עד כמה תפיסת העולם/מערכת העמדות של