כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

הבה נחזור לעבר. למה שהיה ואיננו עוד. נדפדף באלבום ילדותנו, נזכר בחוויות שכמעט שנשכחו. נביט בתצלומים מחייכים של הורים, דודים,

"האדם אינו מסוגל להתקיים בפועל, ללא נקודת אחיזה בעתיד" (ויקטור פראנקל, "הרופא והנפש"). בטור הקודם התמקדתי בניצול משאבי הזמן בהווה.

מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו? איננו יודעים מהו הזמן העומד לרשותנו בעולם. ועם זאת, ככלל, רובנו בוחרים לנהוג בו

אנו חיים בעולם המודד הצלחות במישור הפיננסי, החברתי, האישי, הזוגי ובכל זירה מזירות החיים. להצלחה ייחשבו, על פי רוב, הישגים

יש שאני פוגשת אנשים על סף קריסה נפשית. הם אינם שונים ממני ומחבריי, אך נקלעו לשבר גדול. "אין לי יותר

אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני (נפטר ב-1970 בגיל 62), שנחשב לאחד התיאורטיקנים המרכזיים של הפסיכולוגיה ההומניסטית, זיהה חמש רמות של

חוכמה רוחנית עתיקה שמקורה במקסיקו, ושֵם המחזיקים בה "הטולקטים", עוסקת בשחרור האדם מכבלי מחשבה ובמימוש שליחותו בעולם. דון מיגל רואיס

בגיל 70 למד ויקטור פראנקל, הפסיכיאטר והנוירולוג, שורד השואה, להטיס מטוס קל. מורו לתעופה לימד אותו שכדי להגיע לגובה המתוכנן,

הטור השבוע יעסוק באופן בו אנו ניגשים למציאות. ובאופן ספציפי, במילים בהן אנו משתמשים, המייצגות ומעצבות במידה רבה את חיינו.

ממחקרים שונים עולה שמידה מסוימת של חרדה יכולה לשפר את התפקוד האנושי, בהשוואה למצב נטול מתח ועוררות. חוק יארקס-דודסון נוסח