כל הפוסטים בנעמי יפה עיני

לאחרונה פונים אליי להתייעצות בני משפחה וחברים של חיילים ששירתו או משרתים בעזה ושלא נפגעו גופנית, אך מראים קשיי תפקוד

מדינה שלמה חיה בתשישות נפשית ופיסית ובדאגה לשלום האומה, לחיי החטופים, לחיילים, לעקורים, ליתומים ולפצועים. "אני קורסת" בכתה אישה שהתקשרה

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב). קינות תשעה באב מרוכזות בציון השוממה ובאסון חורבנה. נוכח חורבנם

בני חוזר לעזה. שוב מתעוררים הפחדים, שוב הקשב מתפזר, שוב מאבדים דברים מטעמם. לצד זה, נראה שרגשות שאפיינו את תגובותיי

בהיותנו בעיצומו של ניחום אבלים, אצל משפחה מופלאה מגוש עציון ששכלה במלחמה את בנה החייל, הרגיש ועז הרוח כעדינו העצני,

אישית, לא מתאים לי בזמן המלחמה לצאת מגבולות הארץ לטיול משפחתי. במחשבה שנייה, אם המלחמה תימשך עוד חודשים ארוכים, כשילדיי

היום נחלתי כישלון מפואר במבחן בית. מצאתי עצמי ישובה מול השאלות, כשאיני מבינה מה אני אמורה לכתוב ואיך להגיב אליהן.

אחרי 16 שנות ניסיונות שכנוע, ובעיצומה של מלחמה, קיבל עליו ראש משפחתנו, תוך הצבת תנאים ספציפיים, את הכרעת הרוב –

ברכות השחר נאמרות בבוקר, ועניינן הודיה לקב"ה על ניסי החיים המלווים אותנו וניכרים בפעולות היומיום. כך, כנגד פקיחת העיניים נאמר

הודיה, אביחי ורותי. שלושה אנשים בני עשורים שונים, תושבי העיר ירושלים. נצבים זה חודשים, מדי יום חמישי (ב 19:00) ומדי